דידו ואניאס

סיפורה של האופרה דידו ואניאס מבוסס חלקית על  פואמה אפית שכתב המשורר הרומי ורגיליוס, בין השנים 29 עד 19 לפנה"ס, ומתארת את הרפתקאותיו ומסעותיו של הנסיך אניאס, אשר מפליג מטרויה החרבה כדי לייסד את רומא ולהפוך לאבי הרומאים.

"דידו ואניאס" היא האופרה היחידה של פרסל המושרת מתחילתה ועד סופה (בחילופין של קטעי אריוזו ושל רצ'יטטיבים) וללא ספק המפורסמת ביותר.

פרסל היה אז רק בתחילת דרכו כמלחין של מוזיקה בימתית, אך נדמה כי גם הקהל בזמנו הכיר מיד ביכולותיו של הכוכב העולה, ותהילתו הגיעה עד קצות האימפריה. במרכז האופרה העמיד המלחין את מלכת קרתגו – דידו, ואילו אניאס הופך בה לדמות משנית יחסית.

כוחה של האופרה טמון בפשטותו של 'עסק הביש' הדרמטי: מלכה ביישנית ומהוססת, נסיך כריזמטי מחזר אחריה, התלקחות אדירה של רגשות ולבסוף, במזימתן של המכשפות, הפניית העורף של הנסיך, שברון לבה של המלכה ומותה הבלתי-נמנע.

עבורי, מרכז הכובד של האופרה מצוי בדמותה של דידו, הגיבורה הנשית המורכבת והטרגית, וכל האלמנטים האחרים – הסולנים, המקהלה ואפילו הנגנים, כולם מהווים חלק מהיישות הגדולה של דידו ומציגים פנים שונות של דמותה. למרות שהאופרה שבידינו היא קצרה (ייתכן שהייתה ארוכה יותר במקור), יש בה עושר ודחיסות רבה של אלמנטים מגוונים ואף מנוגדים, רבי הבעה ועוצמה, והם מייצגים נאמנה את המתחולל בנפשה של מלכת קרתגו. דידו המלכה היא אישה עזת יצרים, אך גם בעלת נטייה לדיכאונות שמקשים עליה לקבל את האושר. מעט האופטימית והתקווה שיש בה מיוצגות על ידי הדמויות של בלינדה ו"האישה השנייה", שעושות מאמצים גדולים להניא אותה מהרצון לשים קץ לחייה. החלק האפל באישיותה מיוצג בצורה נפלאה על ידי דמות המכשף ועוזרותיו, כאשר המקהלה באופרה משמשת כעין מקהלה בטרגדיה היוונית הקלאסית, והיא מעצימה תחושות של תקווה ושל שמחה כמו גם את מזימות הרוע ותחושות הכאב.

התזמורת הצנועה, המקהלה והמנצח היו על הבימה לאורך המופע כולו. הדמויות המרכזיות   נכנסו ויצאו בהתאם לתפקידים באופרה. זמרי המקהלה השתתפו באופן פעיל בבימוי ובתנועה בהתאם לתפקידים המגוונים אותם ביצעו.

מנצח: רונן בורשבסקי

בימוי ותנועה: איריס גורן

דידו: ענת צ'רני

בלינדה: תום בן ישי

אשה שניה: נטע פלומן

אניאס: יחזקאל אסיא

מקהלה: מקהלת ברתיני

עיצוב תלבושות: לימור טוב

עיצוב תאורה: עומר בולנג'ר כהן