אורפיאו ואורידיצ'ה

את האופרה אורפיאו ואורידיצ'ה מאת כריסטוף ויליבלד גלוק ביימתי פעמיים; בפעם הראשונה בשנת 1998 במסגרת פסטיבל לתיאטרון קלאסי בעיר מרידה, שבמערב ספרד, ולאחר מכן בשנת 2000 במסגרת "פסטיבל האביב" בראשון לציון (ובתיאטרון ירושלים).

את האופרה ביצענו בגרסתה המקורית (1764). בראש צוות הזמרים בשתי ההפקות עמד הקונטרה טנור הספרדי פלביו אוליבר. פלביו ניחן בקול נפלא וביכולות משחקיות ותנועתיות נדירות (הוא גדל בקרקס).  

הליברית של האופרה מבוססת על המיתוס היווני. אורפיאו מאבד את אשתו אורידיצ'ה, והוא יורד אל השאול בניסיון לחלצה משם. בדרך הנפתלה החוצה הוא לא מצליח לעמוד במגבלות ובתנאים שהטיל עליו קופידון (אמור). הוא נכנע להפצרותיה של אורידיצ'ה, סב לאחור ומביט בה, ומסע החזרתה אל ארץ החיים נקטע באחת. 

הסיום האכזרי לא תאם את רוח תקופתו של גלוק (המאה ה – 18). הליברטיסט "תפר" הפי אנד, וכך על פי מסורת ה"דאוס אקס מכינה" באה ישועה בדמותו של אמור, אורידיצ'ה קמה לתחייה והזוג מתאחד.

קונספציית הבימוי של האופרה נשענה על בסיס משולש: א. הטקסט המילולי והמוזיקלי כפי שמופיע בפרטיטורה. ב. התפיסה האישית שלי את המיתוס של אורפיאו. ג. הנתונים הפיסיים הקשורים בהפקה.

הבחירה הטבעית שלי היתה להתייחס להנחיות הבימוי הכתובות בפרטיטורה ולא ללכת בדרך מתוחכמת כביכול; הבימה והתלבושות תאמו גם הם את קונספציית הבימוי.

התפיסה שלי את מיתוס שאורפיאו – האדם/האמן, היוצא למסע רב קשיים במטרה לחלץ את אהובתו מחשכת עולם המתים, ועליו להתגבר על כל המחסומים הנוראים המגינים על פתח השאול, היא שזה מסע פנימי.

המיתוס מבחינתי מדבר על החיפוש, על החתירה, על השאיפה לנעלה, לטהור, לגלעין המזוכך הנמצא בפנים, לאמת האישית. לפי תפיסתי באופרה הזאת יש רק דמות אחת- אורפיאו. אורידיצ'ה מייצגת את הפנימיות הנכספת שלו עצמו. המקהלה משמשת כמו בתיאטרון היווני בתפקידים מתחלפים, ובעיקרו של עניין היא משקפת את המתרחש בנפשו של הגיבור. אפילו את אמור (קופידון) ניתן לראות כחלק מאישיותו של אורפיאו. זהו אותו חלק המעודד אותו לקחת את גורלו בידיו, מצווה עליו לחשוב בדרך לא קונבנציונאלית.

תפיסה זו שימשה אותנו בעיצוב התלבושות, האביזרים  ובהוראות הבימוי. יש לציין שבספרד המופע היה בתיאטרון רומי, אשר היווה תפאורה ממש טבעית. 

שתי התמונות העיקריות של האופרה הן הכניסה לשאול, ה"איליזיום" (גן העדן) והיציאה ממנו. זמרי המקהלה היו לבושים בשחור עם מסיכות  של כעין שדים בתמונת הכניסה לשאול ולבושים בלבן בגן העדן. ברגע המשמח בו נפתחו השערים ה"שחורים", הזמרים פשטו את כל המעטה השחור והפכו ל"לבנים". ברגעי האופרה בהם אורפיאו נשאר לבדו על הבימה ושר, הופיעו דמויות לבנות חסרות זהות, מעין צלליות המכפילות ומשקפות את תנועותיו, והן מהוות בבואה למתרחש בנפשו פנימה. 

אלמנט חשוב ביותר בבימוי היה שימוש בחגורה ארוכה מאד  (9 מ') ועבה. החגורה עבורי היא חבל הקושר בין אורפיאו לאורידיצ'ה (מעין חבל הטבור). חגורה זו הולכת ומתהדקת בין שני בני הזוג עד לרגע ההתקרבות הכוללת את המבט האסור של אורפיאו באשתו ונפילתה בחזרה אל מותה.

על עיצוב התלבושות וגיבוש רעיונות בימתיים פעלה לצידי שותפתי הותיקה לימור טוב.

ספרד:

ניצוח: אוסקר  גרשנזון

בימוי ותנועה: איריס גורן

מקהלה קפלה ריאל דה מדריד

סולנים: פלביו אוליבר, סליה אלסדו, בלנקה גומז

עיצוב תלבושות: לימור טוב

ישראל:

ניצוח : בו הולטן (דנמרק)

בימוי ותנועה: איריס גורן

מקהלה: מוזיקה פיקטה (דנמרק)

סולנים: פלביו אוליבר, אירה ברטמן

בהשתתפות "אופוס" קבוצת מחול

עיצוב תלבושות: לימור טוב

עיצוב תאורה: שי יהודאי